<h1>צידה לדרך מ"ד כ"ג פ"ה</h1>
<h2>דף מב.</h2>
כל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת חמץ כגון כותח הבבלי שמערבין בו פירורי לחם להחמיצו ושכר המדי שנותנין בו שעורים וכן כל דבר שיש בו תערובת חמץ אין בו אלא איסור חכמים. ולפי זה מותר לבערו לפני הפסח ולהשהותו לאחר הפסח. בד"א שאין בתערובתו טעם חמץ אבל אם יש בו טעם חמץ חייבין עליו שהרי טעם כעיקר מן התורה. ואם יש בהם כזית בכדי אכילת פרס חייבין. לכן השכר שעושין מחטין ושעורים חייבין לבערו. גבינות שמעמידים בח(ו)מץ אסור להשהותן בפסח הואיל ומעמיד החלב הרי הוא כאילו החמץ בעין. אומן מכסה ספרים ומחבר נייר בעיסה ללוחות הכסוי אינו צריך לבער. הקילור והאספלנית והרטיה שנתן לתוכה קמח אין צריך לבער שמסריחין מיד. אבל מלוגמא אינה מסרחת מיד הלכך אם החמיצה ואחר כך הסריחה צריך לבער אבל אם נסרחה ואחר כך החמיצה אין צריך לבער. וכן כל דבר שנתערב ואינו מאכל אדם כגון טריאק"ה וכיוצא בו אעפ"י שמותר לקיימו אסור לאכלו עד לאחר הפסח אע"פ שאין בו אלא חמץ כל שהוא. בגדים שכבסו אותם בחלב חטה וכן כל כיוצא בו מותר לקיימן בפסח. האלמור"י שעשו לתקן הקדרה אפילו אחר הפסח אסור לאכלו אם נעשה קודם הפסח. עריבות שלשין בהם כל השנה אם ברי לו שלא נשאר בכל העריבה חמץ כזית אפילו על ידי צרוף מותר לקיימם אבל אם נשאר כזית אפילו ע"י צרוף ואינו יכול לקנחם יתנם במתנה למי שאינו מצווה על הפסח עד לאחר הפסח (אז) [או] יכסה בטיט כל העריבה. ויצא ידי חובה. כאילו בערו בלהבה. והוא כערער בערבה. שבתה מדהבה.
